התחוללות (טקסט)

ראש הגופרית האדום ניצת - זורח, משתלהב, משתלח, ואז משחיר וכבה. שניות של התפרצות ואז כְּלָיָה.

*

הנר נדלק. גופו בוהק, זקוף וחלבי. החוט הכלוא בו מִתלהט, וחום לא מוכר צורב בתוכו מְערבּולות של קְרביים, מחלל את הפנים. הנוזל עולה על גדותיו, ומִשפת הנר פורצות דמעות, נסות על חייהן. הן זולגות במורד הניצב, וככל שמתרחקות ממקורן גופן הולך ומתגבּש מבחוץ פנימה. בתחילה קרום ואז קליפה דקה - אפידרמיס צעיר הולך ונבנה ונועל את הלבה במקום בטוח. שלא תרתח ולא תפרוץ.

אבל האש ממשיכה להמיר את הבשר לדם, והדם ניגר ונקרש ונמס ומגליד וניתך ומתמצק.

*

האש דועכת, לא נותר לה דבר לְאַכֵּל. שלולית נימוחה בניחוח שבת מעלה הבל אחרון. אני מושיטה אליה את ידי ואוספת את גופה אלי. הגוף חמים ושמנוני, ואצבעותיי מרפרפות עליו ומחליקות. אני ממששת, מעסה, מעגלת. לומדת את הגבשושיות ומלטפת סביבן. לשה את הגבעות ומשפשפת את העמקים. 

החומר מתפשט בפניי ואני מטביעה פנימה את טביעות אצבעותיי, מגפפת את קצותיו ומשרטטת אותם מחדש. אני נותנת בשעווה סימנים. מעצבת. מקפלת. לשה, עוטפת, גורעת. 

*

מתחלחלת. לפתע עולה בי גל - אני חייבת להילחם ברוך הזה, בכניעה, בהתמסרות. אני מפסיקה להקשיב לשעווה ומקשיחה את ליבי. ידי שורטות, חודרות, חורטות. מחללות אותה.

עושות בה מעשים. 

היא, בתגובה, מתקררת ונשברת בדממה. 

*

פתיתים עקשניים בין העור לציפורן צוחקים עלי - לא ניצחת.

השעווה הזאת אוצרת בבטנה את זיכרון היותה. לא נעלמת, לא שוכחת, רק משנה מופע. 

אולי גם אני.