שעות, שעות הייתי יושבת ומציירת את השומשומים במרצפות. משהו קצבי, מונוטוני, מדיטטיבי, עוד כתם ועוד מרווח ועוד כתם, ואחרי שעה ממצמצת ומביטה מרחוק ו... חוזרת לשמשם. לתקופה מסויימת ככה הייתי יוצרת - מהקטן לגדול, מהפרטים למכלול.
זה סנדל:
זה בגודל גליון (כן זה ענק):
וזה מחווה שעשיתי לאמן צ'אק קלוז, אמן מגניב שהיה מצייר פיקסלים על קיר ענק, וכשמתרחקים היו רואים את התמונה (זה פורטרט שלו על בלטה 20X20):
Comments