עולם הספרים של שניר פלג 

​

אני לא תמיד יודע איזה ספר שירה לבחור לקרוא מתוך מה שמחכה לי.

לפעמים זה משורר שאני מכיר, לפעמים כריכה מעניינת ולפעמים השם של הספר מגרה את המחשבות שלי.

במקרה הזה השילוב של האיור בכריכה יחד עם השם המעניין והלא שגרתי גרם לי לתהות ולחקור את השירה שבתוכו.

 

הכריכה מציגה בובת סמרטוטים הפוכה על הראש, מתבוננת מהקרקע אל החלל הריק שמעליה. מצד ימין חוט תלוי ועליו שק בד בצורת לב. קו הרישום פשוט, כמעט ילדותי, אבל משהו בו מייצר תחושת ניתוק כואבת. מי שמדפדף כבר מהכריכה אל תוך הדפים, יגלה שלא מדובר בתחושת ניכור בלבד אלא באוסף שירים של התמודדות נפשית, זיכרון גופני, אבל, תיקון, וגם הצצה זהירה החוצה מתוך חדר פנימי מאוד.

 

השירים עצמם נעים כמו תהליך רגשי שלא ממהר לסגור קצוות. אין כאן שירה מתוחכמת או מנייריסטית. יש כאן ניסיון להישאר עם הכאב, לכתוב אותו מבפנים. רון גבע מצליחה לרשום את מה שקורה לא כשהיא מספרת סיפור, אלא כשהיא לוכדת רגעים מתוך תהליך פנימי ארוך, לפעמים מייסר, לפעמים מציל חיים. לא פעם יש תחושת מבוכה קלה למול הישירות הרגשית. אבל ככל שמתקדמים בתוך הספר, נבנית אמינות. נבנה אמון. יש כאן שיאים של חשיפה שיש בהם אומץ נדיר.

 

אני לא מבקר שירה ולא מתיימר להיות. אני קורא חוויה. ומהחוויה שלי, מדובר בספר שירה שדורש כניסה שקטה והסכמה להישאר עם הלא פתור. לא כולם ירצו או יוכלו. אבל מי שייכנס, יפגוש יומן רגשי שקשה להתכחש לעוצמה שלו. כתיבה שמבקשת לא רק לעבד כאב אלא לאחוז רגעים של אמת. אולי גם להחזיק יד.