הרהורים על קרישה

אחרי העבודה על הכנפיים אתמול, הידיים שלי צבועות בשחור ובאדום. הדיו התנחל עמוק באפידרמיס ואני מוצאת את עצמי חשה מוגנת וקיימת, עטופה בעור שמצייר את הנחלים והיובלים שמסתחררים לי בכף היד. תמיד אהבתי לצייר על עצמי, להנכיח את הבפנים על גבי החוץ, להטביע חותם על גופי ולענוד אותו כמו תגית של שם. עניינים עם עדות וניראות, אבל לא ניכנס לזה עכשיו.

היתה לי הבוקר שעה שקטה לבלות בסטודיו, הגוף אמר שהוא צריך למרוח משהו, למרוח עד טשטוש. התחלתי באקריליק על דף. בחלק מהשפופרות התייבש הצבע ונקרש על הפתח, והיה צריך לנקב את השכבה כדי שהצבע יידחף החוצה אל האצבעות שחיכו לו באויר הפתוח. חשבתי איך הצבע מרגיש ברחם השפופרת, נדחק החוצה וזולג מהמיכל שלו, מאבד צורה, ננטש. מחצתי את המדיום בין אצבעותיי לבין סיבי הנייר, והוא בתגובה ניסה להיתפס באחד משנינו בכל כוחו, גופו נקרע כשהרמתי את ידי. 

לא אוהבת לדלל במים, אוהבת את הפיסוליות של הצבע. עד מהרה התמלא כל הדף בשכבות של צבעים יבשים, חלקם קילפו את עור הנייר ויצרו פירורי תערובת, חלקם נספגו במלואם זה בזה. מה עכשיו? הסתכלתי מסביב. בא לי ללכלך את הצבע, להכניס לו חול, שיערות, אבק, חיידקים, מולקולות אויר. 

בקבוק הדבק מאתמול התפאר באגלים שנזלו ממנו לכל עבר והתייבשו למורסות שקופות. הוא יודע כמה אני אוהבת אותו. קילפתי ממנו את העקבות של אתמול והפכתי אותו, הדבק זלף מהפיה והניח את עצמו על משטח האקריליק הצמא. 

מה להדביק? מה להדביק? העיניים ממששות בין המדפים ומשתהות על צנצנת ממולאת בכדורי צמר גפן ורודים ולבנים. אני מפוררת כדור ולוחצת את הצמרירים לדבק. מתחילה מלחמה. הצמר מתגבש ומתקשה ונדבק לאצבעות, אני נלחמת שייפרש על הנייר. רוצה מין כיסוי פרוותי מנחם, אבל כמו אתמול - הכל נקרש ומתקשה, הרכות והאווריריות נשאבות מהחומר ונשאר הלשד, קפוץ וחשוף. אני נושמת עמוק ומחפשת מוצא, אולי פשרה שתרצה את שני הצדדים בקרב על הקרישה. והמחשבות נודדות למילים ולתמונות.

שכבה של חלב חם נקרשת לקרום בן בליעל, שמעורר בחילה מיידית במפגש המפתיע עם שפתיי.

דמעות שינה שנקרשות בעיני הילדים, חול של חלומות.

גלידה וניל קרמיסימו בשימוש חוזר מהמקפיא אחרי שנמסה למילקשייק בסיבוב הקודם.

טיפת דבק שרף שקופאת באוויר. 

דם קרוש על פניה של דניאלה, של נעמה, בתמונות מהחטיפה.

קרישה היא סוג של קפיאה, התמצקות של נוזל, אבל באופן חלקי ולא סופי. ג'לי כזה. אני מדמיינת צריבה של נקודה בזמן על נייר צילום. תהליך זרימה שנקטע לפתע, מתאבן, מתקשה, מפסיק לנוע. כמו מאובן פרה היסטורי, המופע הויזואלי שלו מספר את סיפור החומר: 

החלב - "אני השכבה העליונה של השוקו שחיכתה בחוסר סבלנות לשפתי הילד שילגמו ממני בשקיקה, בציפיה, בהתענגות. אבל הזמן חלף לו, האכזבה והקור מסביב הקשיחו אותי."

קורי השינה -"אני השומר הפנימי של העין העצומה, אוסף לתוכי גרגירי אבק, לכלוך ושאריות של חלומות ומוביל אותם החוצה, מפנה מקום לאור הבוקר."

קרמיסימו - "אני גלידה נאהבת, בחשו בי כפיות, ליקוקים ורסיסי צחוק, והנה אני מוכנה עכשיו לעוד סיבוב, רק התגבשתי קצת מוזר ויש לי יום שיער רע."

שרף - "אני חש לעזרה, קראו לי לכסות פה פצע שנפער בקליפת העץ ולהבריח חרקים. מפעיל צ'קלקה וטס לשם הכי מהר שאפשר. התכנון הוא להגיע לאתר, להתקשות ולהגן בגופי נגד המתקפה."

דם קרוש - "אני הייתי אמור להיות בפנים ומשהו נורא קרה, משהו נורא ולא צפוי. העולם פתאום התפורר וקרס, מליון חרבות נכנסו מכל עבר, ניסינו לברוח, פנימה, החוצה, הכל התהפך ושרף. עכשיו כאילו רגוע אז לקחתי רגע להתמקם, נראה לי שאני על המצח איפשהו. אני חייב לכבות, להתייבש, אני לא יכול לשאת את זה. אבל אני פה, מספר את מה שקרה."

הכנפיים שלי נראות כמו קורמורן בנפט, והצמר גפן כמו שאריות דביקות בשיער של ילדה שחזרה ממסיבה בגן. קורי עכביש דביקים. דבק מחבר עולם מתפרק.