התפוגגות (טקסט)

 השמיכה הדוקרת עם הדוגמה הישנה בחום דם ולבן משומש ודהוי התמלאה בכתמים זוהרים מהשמש, פסים שמנים שנמרחו על הצמר ונקטמו על ידי תריסים שחורים מאבק. זהרורים ריחפו באויר ונחתו על פני אבי המת, השתפדו על זיפי ערב האתמול. ואולי לא היה ערב. ואולי לא היה אתמול. ואולי האוזניים שלי מלאות צרחות של זהרורים נקרעים ומדממים וזה כל מה שיש בעולם. 

היה לי תלת אופן שרכבתי עליו, שלושה גלגלים זה הכי יציב ואף פעם לא נפלתי. נסעתי מהר והגלגל הקדמי פגע בספה לפני שהספקתי להאט. התענגתי על הטלטלה שעברה בגופי מהרגליים ומעלה, תנועת השוט של החוליות והלסת שנטרקת והתלתלים שלי עפים קדימה ומתנדנדים לי מול העיניים בדיסקו שמח. אבי היה כולו גפיים, המכה בספה העיפה אותם לאויר וחוץ מזה היה שקט. שלחתי אצבע לשפתיים שלו, להסות אותו, שלא יעיר את אחי הקטן עם הצחוק שלו ממני. תמיד הוא צוחק מכל דבר שאני עושה, צחוק מחוספס כזה של הפתעה, צחוק צרוד שמתנער פתאום מכל מה שרגיל בעולם ומוכן לחבק פלא.

השפתיים שידי היסתה היו ריקות. קליפה חלולה שהתפרקה תחת לחץ הציפורן הקטנה שלי, והאבא הגדול שלי הפך תחתיה לאבקה שחורה ועף החוצה דרך החלון יחד עם הזהרורים.

הרצפה הקרה התקרבה אלי במהירות והכל התנפץ בצד אחד, ונאטם בצד השני. 

הרגתי אותו כשהתנגשתי בספה.

הרגתי אותו כשנרתעתי מזיפי הערב כשנישק אותי על הלחי בסוף הסיפור אתמול.

הרגתי אותו כי לא חשבתי עליו בבוקר כשקמתי.

הרגתי אותו כי לא קמתי מוקדם יותר ונתתי לו סיבה לצחוק.

הרגתי אותו כי אמרתי לאמא שאני אוהבת אותה. ואני לא. 

הרגתי אותו כי שיקרתי.

הוא מת ממני.

הוא מת והלך ממני.

הוא מת ולקח את האהבה שלו. שלי. ועכשיו הוא לא אוהב. ואני לא אהובה.

ותיכף כולם יקומו ואני לעולם לא אהיה יותר לבד איתו. הזמן הזה יקר מפז. אמא תיקח לי אותו כמו שהיא תמיד עושה, ויהלי ינסה לתפוס לו את האף. האף של אבא כבר לא שלי. הלחי של אבא לא שלי. היד של אבא תלויה מהספה על השמיכה הדוקרת עם כתמי השמש, מחליפה צבעים מלבן ללבן בוהק. ככה זה רוח רפאים? לבן בוהק? ואולי הגוף הזה עשוי כולו ממוות, אולי המוות לבן בוהק ומסנוור אפילו כשעוצמים עיניים, וממלא את הבפנים שלי באפר, ומצמיא.

התבוננתי בו שותק בזמן שמחק את עצמו מזכרוני.