אילמותבו

פנדה.

צבעים חזקים. נוכחות.

שכבה של בהיר. כיסוי. הסתרה.

אילמות

אילמות זה אי למות בו. זה לדעת שכל הגה שתוציאי, כל מבט, יביא עלייך השמדה, השפלה, הקטנה והשתקה. כל דבר שתעשי יהיה טעות. גורלית.

יש בפנים הרבה רעש, גלים, סחף. הראש מסתחרר מקולות זרים וקולות מוכרים וקולות משום מקום ומכל מקום, וכולם מיטשטשים ומתערבלים. זה חייב להיות ככה, שטוח, נטול אדוות, לא נראה, לא נשמע. כל סימן שאשאיר בעולם, כל עקבות, יובילו את הטורפים לפִתחי. "תהיי מתה, תהיי מתה" אומר אבא ליובלי.

לא להוציא מילה, לא ליישר מבט. לא לגלות להם שאני קיימת, לא לחשוף שיש פה איזשהו רמז לנוכחות, לקיום. שיפסחו. שיפסחו עלי.

והכובד של המילים מושך אותי למטה ואני לא יכולה לקום, לא יכולה להרים את הראש. הן רוקדות לי על כל הגוף, המון מילים, מנסות להנשים אותי, מנסות לדגדג - הן יסתפקו גם בקול של צחוק. אבל אני יודעת מה מחכה לי בחוץ, הן לא.

חובה לכסות הכל בצבעי הסוואה, להתמזג, להיעלם, להטביע את המילים בחבית ולכסות ולקבור, לקבור עד שיעבור.

אבל זה אף פעם לא עובר, לא פוסח. תמיד נשארת איזו קווצת שיער בחוץ, והם באים עם גרזיני שַמות, ועם לשון משורבבת, לחַלֶל ולשבור ולהשתמש לחלפים.

דרוש אי למות בו.